איסור חמץ בפסח
בתורה ישנם שני איסורים שתלויים בחמץ: האחד הוא בחג הפסח שיש בו איסור לאכול כל דבר שיש בו מרכיב של חמץ. איסור נוסף הקשור בחמץ קשור לבית המקדש (ועל כן אינו מעשי כיום), והוא איסור להקריב חמץ כקורבן, וזאת בכל ימי חג הפסח.
יש לסיים את אכילת החמץ ושריפתו עד חצות היום של י”ד בניסן . חז”ל חששו שאנשים יטעו בקביעת זמן חצות היום ולכן הקדימו את זמן שריפת החמץ ואכילתו.
ענין איסור חמץ בפסח הוא איסור חמור ביותר מפני שכל מצוה זו היא יסוד גדול בדתנו,
קצת על חמץ
כל אחד מחמשת מיני דגן (חיטה, כוסמין, שעורה, שיבולת שועל, שיפון) שבא במגע עם מים, לאחר שנתלש מן הקרקע ושהה מעל שמונה עשרה דקות ללא לישה. גם המאכלים והמשקאות הנעשים ממינים אלה (בירה, שמרים, ויסקי, עוגיות, ופלים וכו’) הם חמץ.
מה אסור
החמץ נאסר בכמה צורות: איסור אכילה, איסור ראיה, איסור שהמצאות ברשותו של האדם ואיסור הנאה. כדי שלא ישהה אדם חמץ בפסח ברשותו – עליו למוכרו לגוי. אם עבר הפסח, והחמץ נותר ברשותו – נאסר החמץ באכילה ובהנאה אפילו לאחר הפסח. חמץ זה מוגדר כ”חמץ שעבר עליו הפסח”.
איך מבטלים את החמץ
את החמץ אפשר לבטל ולהוציאו מרשותנו, בשלוש דרכים:
1. בביעורו מן העולם בשרפה, וזאת לאחר בדיקה יסודית בכל חלקי הבית.
2. בביטול בליבו והפקרתו מתוך גילוי רצון שאינו מעוניין עוד בחמץ.
3. במכירתו לנוכרי.
מכירת חמץ
כיוון שהחמץ בפסח אסור באכילה ואסור להשאירו ברשות ישראל בפסח, הוחלט שאת החמץ יש למכור לנוכרי ואז גם אם יראה חמץ בפסח קבעו חכמינו: “שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של נוכרי ושל הפקר” (פסחים ה,י). לכן אדם, שברשותו שיש ברשותו מלאי של חמץ, שביעורו גורם הפסד מרובה, או אם ברשותו תערובת חמץ, הוא יכול למכור את החמץ לנוכרי. בארץ, הנוכרי משלם עבור החמץ שהועבר אליו, ואף מתחייב לשוב ולמכור אותו בתום ימי הפסח לבעליו הקודמים.
את המכירה עושה יהודי שיש ברשותו שאריות תערובת חמץ. הוא חותם על כתב הרשאה הנמצא בידי הרב המקומי ומציין את הכתובת ואת המקום, שבו החמץ נמצא. ובזאת הוא מסמיך את הרב להוציא את החמץ מרשותו ולמוכרו לנוכרי. כיון שאיסור החמץ הוא החמור ביותר, ולכן מדקדקים בלמכור את החמץ, אפילו אם אין ברשותם חמץ ממש, שמא, חלילה, אבד ברשותם חמץ, שאין יודעים עליו, או מצוי בין התרופות והמשקאות שבבית.
